החלטה בתיק רע"פ 2550/05

א.        זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט חבש) מיום 24.1.05, לפיו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (השופט חן) מיום 27.9.04.

ב.        על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 5.1.04 סמוך לשעה 00:30 נהג המבקש במכונית מיצובישי, שעה שעל גג הרכב נוסע אחד (דבר זה הוברר כשגוי - א.ר.), ונוסע שני על המדרגה בצד הרכב ומחוצה לו. בהיות המבקש במגרש החניה נהג ברשלנות כאשר סטה מנתיב נסיעתו ופגע במכונית. כתוצאה מפגיעה זו נפלו הנוסעים מגג הרכב וממדרגת הרכב.

           המבקש הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט לתעבורה בגרימת נזק, בסטייה מנתיב נסיעה, בעבירת בטיחות בנסיעה וברשלנות.

ג.        בית המשפט לתעבורה (השופט טננבאום) הרשיע את המבקש נוכח הודאתו. במהלך גזירת הדין נודע לשופט טננבאום כי הוא מכיר את הורי המבקש, ולפיכך פסל עצמו מהמשך הדיון בתיק. הצדדים טענו באותו יום לעונש בפני השופט חן. המבקש נדון ל-24 חודשי פסילה, 24 חודשי פסילה על תנאי, ושלושה חודשי מאסר על תנאי. בגזרו את הדין נתן בית המשפט לתעבורה דעתו לעברו הנקי של המבקש, אל מול חומרת העבירה ומחויבות בית המשפט לענישה מחמירה בתחום זה.

ד.        המבקש ערער על הכרעת הדין, שכן טען כי לא הודה בהסעת נוסע נוסף אשר ישב על גג הרכב. כן ערער על חומרת העונש. הכרעת הדין תוקנה בהסכמת בא-כוח המשיבה כך שלא תכלול הסעת נוסע נוסף מחוץ לרכב, מעבר לזה שעמד על מדרגת הרכב. באשר לגזר הדין, לא מצא בית המשפט המחוזי לשנות מהחלטת בית המשפט לתעבורה.

ה.        בבית משפט זה טוען המבקש כי תיקון הכרעת הדין, אין בו כדי לרפא את עיוות הדין שנגרם לו, נוכח העובדה שאין לשיטתו קשר סיבתי בין הסעת הנוסע מעל מדרגת הרכב לבין התאונה. המבקש מוסיף כי הסעת נוסעים מחוץ לרכב היא לכל היותר עבירת קנס. עוד טוען המבקש כי היה קטין בעת ביצוע העבירה, והוא התייצב לדיון ללא ליווי של הוריו. בנסיבות אלו, לטענתו, היה על בית המשפט להורות על מינוי סנגור. עוד נטען, כי על בית המשפט לשקול את תוצאות מעשה העבירה  בגזרו את הדין, וכי גזר הדין שהושת על המבקש חורג ממדיניות הענישה המקובלת.

           בקשת המבקש היא, כי יבוטלו פסקי הדין של בתי המשפט קמא והתיק יוחזר לבית המשפט לתעבורה אשר ידון בו מראשיתו. לחלופין, מתבקש בית המשפט לקצר את תקופת הפסילה בפועל שהושתה עליו ולבטל את עונש המאסר המותנה.

ו.        באשר לטענה כי לא הוכח קשר סיבתי בין הסעת נוסע מחוץ לרכב ובין התרחשות התאונה מגיבה המשיבה, כי המבקש הודה בנהיגה רשלנית אשר גרמה לתאונת דרכים.

           באשר לטענה בדבר העדר ייצוג, טוענת המשיבה כי זו אינה מקימה יסוד למתן רשות ערעור; גם לגופה לא קופחה הגנתו בשל העדר ייצוג.

           באשר לעונש שנגזר על המבקש, טוענת המשיבה כי המדובר בעונש ראוי והולם בנסיבות, ומכל מקום חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור.

ז.        1.      לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. המדובר בבקשת רשות לגלגול ערעורי שלישי; אולם, ככלל, רשות כזאת ניתנת אך כשהמדובר בענין בעל חשיבות משפטית עקרונית החורגת מדל"ת אמותיו של המקרה הנדון (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור(הדר חיפה), פ"ד לו(3) ,123 (מ"מ הנשיא, כתוארו אז, שמגר);  רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל(הנשיא ברק) (לא פורסם). בענייננו, עם כל מאמציו הראויים לציון של בא-כוח המבקש, לא מצאתי מקום לדיון בגלגול שלישי.

           2.      לעיצומם של דברים:

           (א)    אשר לייצוג - אכן, המבקש היה קטין לעת התאונה, בעל רשיון חדש. ואולם, כשהובא לדין, כתום למעלה משמונה חודשים, כבר היה בגיר, ובבית המשפט לתעבורה השיב "אני לא מעוניין להביא עורך דין". הדעת נותנת כי תשובה זו, המופיעה במסגרת השורות הכוללות את תשובת הנאשם לאישום, באה בעקבות שאלת בית המשפט, אך גם אם לא כן, ענין הייצוג נשקל על-ידי המבקש, ולא היה דופי בכך שההליך נמשך ללא ייצוג. סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מונה את מקרי החובה למינוי סנגור, וכשהמדובר בקטין, החובה מוטלת (סעיף 15(א)(ג)) במקרה של קטין  שלא מלאו לו שש-עשרה שנים והובא לפני בית משפט שאינו בית משפט לנוער. ועוד, בענייננו הוגש כתב האישום, בין אם במודע ובין אם באקראי, ביום שלאחר מלאות למבקש שמונה עשרה, ולכן, יצא מכלל הוראת חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971, העוסק בקטין ומייחד את תחומו למי שביום כתב האישום לא מלאו לו שמונה עשרה (ראו הגדרת קטין בסעיף 1). אין המקרה בא גם בגדר הזכאות לפי חוק הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995. יתר על כן, בערכאת הערעור היה המבקש מיוצג וטען כדבעי את כל הנחוץ. איני רואה מקום לקבל את הטענה בנושא זה. אכן, תדיר עדיף ייצוג על העדרו, אך משנתאפשר למבקש ליתן דעתו על כך בדיון בבית המשפט לתעבורה, וזאת שמונה ויותר חודשים לאחר המקרה נשוא כתב האישום, וכשהיה בידו לשקול ולהיוועץ, אין מקום לקבוע כי היתה חובה להורות על מינוי סנגור; זאת, מה גם שהסיכון בו עמד המבקש לא היה של מאסר בפועל, שהוא - על פי השכל הישר וגישתה משכבר של הסנגוריה הציבורית - קריטריון ראוי לייצוג מעבר לאשר קבע המחוקק.

           (ב)    באשר למקרה לגופו, בית המשפט לתעבורה, ובהמשך בית המשפט המחוזי ראו את העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום כמכלול; יצויין כי העבירה של הסעת נוסע - אכן אחד ולא שניים - מחוץ למכונית נזכרת ספציפית בכתב האישום בהקשר לרשלנות (סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (בכתב האישום נאמר בטעות לענין זה "תקנות התעבורה")), וזו שונה מתקנה 79 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, שאליה נדרש בא-כוח המבקש ואשר לגביה נקבע קנס. המבקש ציין בתשובתו לכתב האישום כי "היה נוסע על המדרגה.... החרקות נוצרו כי איבדתי שליטה". בטיעונו הראשון לעונש בפני השופט טננבוים ציין כי לא הכיר את הרכב, שהיה ג'יפ, והוא (כנראה למד - א.ר.) לנהוג על פרייבט". בטיעון השני לעונש (בפני השופט חן, שגזר את הדין), ציין "ובגלל שלא הייתי רגיל לגודל של האוטו ולא חישבתי נכון את הסיבוב, האוטו החליק...".  היתה איפוא רשלנות בנסיעה עצמה. ועוד, המדובר בנסיעה מבית חברים אל מגרש החניה של מגרש הטניס, ולא ברור אורכה של הנסיעה, אך הנוסע שהיה מחוץ לרכב "על המדרגה בצד שמאל, ליד החלון מאחורי, ושאחז במוטות הגגון של הרכב", היה מטבע הדברים בסכנה של נפילה לאורך נסיעה זו. החומרה בנסיעה היתה כפולה; עצם הנסיעה כשאדם מצוי מחוץ לרכב, והנהיגה הרשלנית. גם אם את תקנה 79 יש לפרש וליישם לפי תכליתה, ואדם המצוי כל כולו מחוץ לרכב, עומד על מדרגתו ואוחז במוטות בשעת נסיעה - מצוי בסיכון שאינו מתמצה בקנס, ועבירה זו מצטרפת, כאמור, לרשלנות. למרבה המזל לא נגרם נזק לגופו של אדם. אוסיף, כי הקשר הסיבתי הנטען בכתב האישום באשר לרשלנות (סעיף 5) כולל שני מרכיבים, סטיה מנתיב הנסיעה באורח הגורם סיכון והסעה מחוץ לרכב; לפנינו, בסופו של יום, מכלול אשר לו שני ראשים, הסעת הנוסע מחוץ לרכב - והנהיגה עצמה, ברכב שהמבקש לא היה מיומן לנהיגה בו, ולפיכך פגע ברכב החונה.

           (ג)     אשר לעונש, בית משפט זה חזר פעמים רבות על כך שחומרת העונש כשלעצמה אינה נושא הראוי לדיון בגלגול שלישי (ראו ע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, הנזכר לעיל והאסמכתאות שם). לא אומר שלא יהיו מקרים חריגים מיוחדים שבהם יחליט בית המשפט להתערב, אך סבורני שענייננו אינו כזה, לעיצומו. אכן, גם עלי - מתוך הכתובים - עשה המבקש רושם של אדם נורמטיבי, והתבטאויותיו כפי שנרשמו בבית המשפט לתעבורה העידו, כך נראה לי, על יושר ויושרה, ונכון אני לראות במקרה זה מעידה חד-פעמית, משוגת נעורים. העונש שהוטל אינו קל, כפי שגם ציינה באת-כוח המדינה. ואולם, לבתי המשפט אחריות כוללת ככל שהמדובר בנגע תאונות הדרכים ועבירות התעבורה, וכשהמעידה כוללת סיכון רציני של הנוסע התלוי בחוץ ונאחז במוטות גגון הרכב, כשההגה מופקד בידי נהג זה מקרוב בא - דבר זה מצדיק התייחסות מחמירה. ולפיכך, לא רק בגלל מדיניות של אי-התערבות בגלגול שלישי, אלא לגופו איני רואה מקום ליתן רשות ערעור. אכן, בימינו אדם צעיר בוודאי חפץ לאחוז בהגה, אך יהא על המבקש להיאזר בסבלנות.

           עיינתי בפסיקה שטרח בא-כוח המבקש לצרף ושממנה ביקש ללמוד כי יש להקל עם המבקש בעונש. כל מקרה לגופו, אך כאמור, באתי לכלל מסקנה שלא להתערב בהחלטות בתי המשפט הקודמים.

          (ד)     בשולי הדברים אציין, כי לטעמי, טופס המשמש - ככל הנראה - בבית המשפט לתעבורה, וששימש גם במקרה דנן, אינו מרווח לכאורה דיו כדי לאפשר רישום ראוי של הטיעונים; למשל לתשובת הנאשם ניתנות שתי שורות, לטענות לעונש שבעה חצאי שורות (לתביעה ולנאשם לחוד), לגזר הדין בהקשר ההנמקה - שלוש שורות. ראו בהיקש גם בג"ץ 266/05 פילנט נ' אל"מ עפרוני (טרם פורסם), שבו הידרשות לטופס התלונה המשמעתית הצה"לי (טופס 630). יש מקום לכך שהנוגעים בדבר יתנו את הדעת לטופס.

(ה)    כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.

                   ניתנה היום, י' בניסן התשס"ה (19.4.2005).